החלטה בתיק עמ"ת 24319-10-11

1.                 מעצרו של העורר עד סיום ההליכים נגדו בהחלטה מיום 26.9.11, שניתנה בבית משפט השלום בבאר שבע בתיק מ"ת 11709-08-11, על ידי כב' השופט אור אדם, הוא נשוא הערר שבפני.

2.                 נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 ותקיפה סתם - עבירה לפי סעיף 379 לחוק הנ"ל.

על פי כתב האישום, ביום 3.8.11, באופקים, במהלך ויכוח בין העורר למתלונן תקף העורר את המתלונן בכך שחבט בו מכת אגרוף בפניו. בהמשך, נטל דלי של פלסטיק ובאמצעותו תקף את המתלונן תוך שהכה אותו על ראשו, על חזהו ועל ידו מספר פעמים. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות של ממש, של שתי שריטות גדולות במצח ובראש, פצע באחת האצבעות וסימן של מעיכה בחזה.

3.         הערר שבפני, הינו ערר שני, שמוגש לבית המשפט המחוזי. תחילת ההליכים בהחלטת בית המשפט השלום מיום 16.8.11 בה קבע בית המשפט קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד סיום ההליכים נגדו, משלא מצא לנכון להורות על הגשת תסקיר מעצר לבחינת חלופת מעצר, משסבר שכלל הנסיבות של העורר, אליהן אתייחס בהמשך, מלמדות על מסוכנות של ממש הנשקפת ממנו, שלא ניתן לאיינה בכל חלופה.

      על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי שנדון בפני כב' השופטת נצר (עמ"ת 27860-08-11). השופטת נצר שבה ובחנה את הראיות לכאורה וקבעה "ככלל, לטעמי, החלטת ביהמ"ש קמא בכל הקשור להערכת התשתית הראייתית וכפוטנציאל הגלום בה היא החלטה נכונה שאין להצביע על פגם או רבב שדבק בה... על כן, ככל שהערר מופנה לעניין התשתית הראייתית, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא" (עמ' 6 ש' 30 - עמ' 7 ש' 6). בסופו של יום, בית המשפט המחוזי קיבל הערר במובן זה שהורה על הגשת תסקיר מעצר ובחינת חלופת המעצר, אף כי ב"כ העורר לא ביקש מבית משפט קמא להגיש תסקיר מעצר לבחינת החלופה.

4.         לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט שלום ולאחר שהוגש תסקיר מעצר שהמליץ לשחרר העורר לחלופת מעצר בבית חמותו, בהשגחת החמות והגיס, בית משפט קמא את דחה את המלצת שירות המבחן משלא התרשם מהחלופה המוצעת העיקרית, היא חמותו של העורר שביכולתה להציב לו גבולות וציין, בין היתר, כי גם בעבר הוצעה חמותו של העורר כחלופת מעצר וגם אז נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כב' השופטת אבידע, שדנה בבקשת המעצר, כי לא התרשמה כי יהיה בכוחה להוות חלופת מעצר ולהבטיח את מטרות המעצר (ב"ש 20477/09). 

      על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

5.         בערר נטען כי קביעת בית המשפט עומדת בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי, כב' השופטת נצר. קביעת בית משפט קמא, כי רמת המסוכנות של העורר היא ברמה גבוהה היא בניגוד לעמדת שירות המבחן. גם קביעת בית המשפט כי אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את מסוכנות העורר היא בניגוד להמלצת שירות המבחן, אשר הגיע למסקנה, לאחר שסקר את מכלול הנתונים שעמדו בפניו.

בטיעונים בפני שב והתייחס ב"כ העורר לתשתית הראייתית ובעיקר לשאלת הזיהוי תוך הפנייה להחלטת בית המשפט מחוזי, כב' השופטת נצר, ומסיק הוא כי לאור החלטת החלטת כב' השופטת נצר, היה צריך לשחרר העורר. לדעתו, היותו של העורר אסיר ברישיון והעובדה שביצע העבירה שעה שהיה אסיר ברישיון, צריכה לקבל ביטוי בעת מתן גזר הדין ולא בשלב המעצר ולא יתכן להורות על מעצרו של אדם רק בגלל היותו אסיר ברישיון.

6.         ב"כ המשיבה תמכה בהחלטת בית המשפט וציינה שמה שעמד לעיני בית המשפט זאת החומרה שבמעשי העורר, אישיותו ועברו של העושה והשילוב בין שניהם מביא למסקנה, אליה הגיע בית המשפט קמא שיש להורות על מעצרו עד סיום ההליכים.

      עוד נטען, כי התסקיר, שהוגש, אינו מחמיא לעורר ולמאפייני אישיותו ובכל מקרה התסקיר הינו בגדר המלצה בלבד ובית המשפט שבפניו מונחים מלוא הנתונים הוא שאמון על מתן ההחלטה, בהביאו בחשבון את כלל השיקולים.

      עוד נטען, כי העובדה שהחמות הוצעה בעבר כחלופת מעצר ובית המשפט דחה חלופה זו לא הובאה לידיעת שירות המבחן.

דיון

7.         אין מקום להתייחס במסגרת ערר זה לתשתית הראייתית משזו נקבעה הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי, כב' השופטת נצר בערר שהוגש, אשר קבעה קיומן של ראיות לכאורה. השופטת נצר, אף כי התייחסה לנושא הזיהוי, קבעה כי "יחד עם זאת, בשלב הראשוני של הערכת הפוטנציאל הראייתי של אותה תשתית לא ראיתי לדייק ולומר כי ההבדל בגילו של העורר בין זה שבפועל לבין זה שהוערך על ידי המתלונן מקים ויוצר כרסום באותו זיהוי" (עמ' 6 שורות 27-29 להחלטת כב' השופטת נצר, עמ"ת 27860-08-11 בית המשפט המחוזי באר שבע). לאור קביעה זו איני רואה ממש בטענות ב"כ העורר לעניין התשתית הראייתית ו/או הזיהוי שנבחנו זה מכבר.

8.         העורר, יליד 30.12.58 ועלה לארץ בשנת 1992 ומאז הצליח לצבור 7 הרשעות קודמות בגין עבירות של רכוש, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, סחיטה באיומים, תקיפה בתנאים מחמירים, תקיפה סתם וחבלה חמורה. בגין הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה נגזר דינו ביום 22.2.10 למאסר של 30 חודש ו-18 חודשי מאסר על תנאי, שהינם ברי הפעלה בתיק זה. העורר הינו אסיר ברישיון וביצע את העבירה המיוחסת לו בעת היותו אסיר ברישיון.

שירות המבחן התרשם כי במצבי תסכול וכעס עלול העורר לפעול באופן אימפולסיבי, אלים וכוחני, מתוך סף גירוי נמוך מבלי לחשוב על השלכות מעשיו ועל המחיר אותו יצטרך לשלם. העורר שלל דפוסי התנהגות אלימים ותוקפניים וזאת בניגוד להרשעותיו בעבירות אלימות. שירות המבחן גם התרשם כי העורר מתקשה לזהות בעיתיות בהתנהגותו ונוטה להשליך האחריות להתנהגותו לגורמים חיצוניים. שירות המבחן התרשם כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות ברמה בינונית.

נשוב ונזכיר את הכלל הבסיסי, שתסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ונועד להיות כלי עזר בידי בית המשפט במכלול הנתונים המובאים בפניו. גם אם שירות המבחן התרשם שיהיה בחלופת המעצר המוצעת כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן העורר, הרי שזכותו וחובתו של בית המשפט לבחון החלופה ולהתרשם באופן בלתי אמצעי ממנה. מכלול השיקולים של בית המשפט, בבואו לדון במעצר עד סיום ההליכים, אינם בהכרח שיקולי שירות המבחן בתסקיר המעצר, שכן היבט ביהמ"ש הוא רחב יותר מזה של שירות המבחן.

בית המשפט קמא קבע כי הגיס, שהוצע כחלופת מעצר, אכן יכול בנסיבות מסוימות להציב גבולות לעורר, אלא שמירב הזמן אינו נמצא בבית כיון שהוא משרת בצבא קבע. התוצאה היא שמירב האחריות תיפול על חמותו של העורר ממנה לא התרשם בית המשפט שהיא יכולה להציב גבולות לעורר ואינה טיפוס סמכותי דיו כדי לשמור על העורר במעצר בית. נכון שחלופת המעצר אינה לעולם חלופה הרמטית, אך חלופת מעצר הינה פונקציה של בחינת גבולות והמסוכנות הנשקפת מהעורר.

העורר כאן, בהתנהגותו, הביע דעתו שאין לו שליטה עצמית ושעה שהדברים אינם מתנהלים כרצונו, הפתרון מבחינתו הוא אלימות, כפי שאירע כאן בגין דבר של מה בכך. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מהחמות, לאחר שנחקרה בפניו, ויתרון לו על פני ערכאת הערעור בעניין זה.